הנידון: דבר בדבר הפסיכיאטריה (בריאות הנפש) לאחר השינויים מהרפורמה בשירותי הבריאות כלפי מציאות הפסיכיאטריה בארץ ישראל.
שמי פבריס שומברג בן 38, אמן, סופר, סטודנט למדעי המחשב ומקים כבלי נפש - אירגון לסובלים מבעיות בפסיכיאטריה. הנני מבקש להגיע לועדת הכספים הקרובה בעשרים לחודש אוקטובר 2015 בכדי לשתף מנסיוני האישי כמטופל בשירותי בריאות הנפש בארץ ובהולנד (שם התגוררתי במשך 15 שנים), ומתוך היכרות קרובה ומחקר עם מטופלים נוספים (קרובי משפחתי וכדומה) המקבלים שירותים בתחום זה בארץ, אני סבור שלמרות שרמת הרפואה בארץ מאוד גבוהה באופן כללי, בתחום בריאות הנפש השירותים ורמת הרפואה במדינת ישראל לוקים בחסר, בלשון המעטה, ועומדים למעשה על רמה המתאימה למדינות עולם שלישי, ובטח לא מתאימים לרמתה של מדינה מפותחת ומתקדמת כישראל המושתת על ערכי מוסר יהודיים הומנים, ומהווה השראה לשאר אומות העולם. להלן הנקודות העיקריות שברצוני להציג:
מדינת ישראל לצערנו בעלת אופי ייחודי בנוגע לאירועים בטחוניים, המגבירים את רמות החרדה ואת מספר נפגעי החרדה באוכלוסיה הכללית וכן בקרב חיילים, שוטרים ואנשי ביטחון, ניצולי שואה ובני משפחותיהם ועולים חדשים שחוו אנטישמיות קשה בארצות המקור (למשל, אחרי צוק איתן נרשם עלייה לטיפול הנפשי; בצה"ל הוחלט לאחרונה כי כלל המתגייסים לתפקידי לחימה יוכשרו על מנת להעניק טיפול ראשוני, כבר בשטח הלחימה, לתגובות נפשיות של חבריהם לנשק).
רמות חרדה מוגברות שלעצמן מהוות גורם סיכון בכלל האוכלוסיה שכן הן מעלות את רמות הדחק ומפחיתות את משאבי ההתמודדות. לפיכך, עולה צורך עז בטיפולים נפשיים ופסיכיאטרים למצבים אקוטיים וכרוניים, למניעת החמרה . אך למרות האמור לעיל, בבתי חולים ומחלקות פסיכיאטריות בישראל, נהוג לתת תרופות ישנות וזולות במינונים גבוהים במיוחד. עכשיו, לאחר הרפורמה, ישנו חשש גדול שנטייה זו עלולה אף לגבור מטעמי חיסכון. במקום זאת, עלינו לספק לאזרחי ישראל הזקוקים לטיפול, טיפול מודרני וחדשני, הגורם לפחות תופעות לוואי, ושהינו בעל אפקטיביות תרפויטית גבוהה יותר ובהתאם לגילוים ומחקרים חדשים במקום מיושנים.
צורך בטיפולים פסיכולוגיים ארוכי טווח: טיפול תרופתי (פסיכיאטרי) חשוב לטיפול אקוטי (מיידי ודחוף) במצבים קליניים (כגון מצבים פסיכוטיים חריפים או אובדניים), אבל לא די בו לטיפול בטרואמה המצריכה עיבוד וטיפול נפשי פסיכותרפויטי (פסיכולוגי) אצל מומחה לבריאות נפש ולפי שיטות ומחקרים עדכניים (מילדות או כתוצאה מהתעללות, פעולות איבה ועוד). וכן ליווי סוציאלי הולם מהרווחה. בסופו של דבר, טיפול תרופתי חשוב לאיזון מצבי קצה, אך במרבית המקרים מטפל בסימפטומים ומספק הקלה אך אין בו כדי להחליף עיבוד הטראומה או שינוי דפוסי החשיבה שמתחזקים את המצב הנפשי. לפני הרפורמה ניתנו במסגרת מרפאות בריאות הנפש (לאמת מול המסמך של בנפשנו) טיפולים ארוכי טווח שהוחלפו בטיפולים קצרי מועד: במקום שהטיפול יתאים למטופל מנסים להתאים את המטופל לטיפול וכמובן שזה לא אפקטיבי ולא מספק. משאיר מטופלים בסבלם ללא מענה שמאפשר להם לשפר את איכות חייהם ורווחתם הנפשית.
תנאים מחפירים פיזיים ורפואיים במחלקות ובתי חולים פסיכיאטריים: בדיונים שונים בכנסת אחרי ביקורים במוסדות אלו נשמעו קולות מחברי כנסת שהפסיכיאטריה היא החצר האחורית של הרפואה בארץ ובמוסדות בתי חולים פסיכיאטרים אלו (לא ראויים לשכן חיות). כיום לעיתים קרובות ההתייחסות אל חולים היא כאל אסירים. דבר המתבטא בנעילת החדרים, אווירה קשה ולעיתים אלימה של אנשי הצוות כלפי המטופלים, קשירת המטופלים ובידודם באופן תדיר, שלישת זכותם של המטופלים לתקשורת עם העולם החיצוני, מזון ברמת איכות ירודה, ריבוי מאושפזים בכל חדר (שרק הולך ומחמיר בכל שנה), רמת ניקיון והיגיינה ירודה, ושימוש שגיר ושכיח בשיטות טיפול שנחוות כטראומטיות ונחשבות קיצוניות כגון נזעי חשמל (ECT), (להבדיל, בהולנד קשירה היא מאוד נדירה, במקום זאת יש חדרים מודרניים ממוגנים ומעקב מתמיד אחר מצב המטופל, ולכל מטופל חדר נפרד עם מקלחת. בתי החולים מאובזרים בחדר כושר, אולם ספורט פנימי של כדורסל, שולחן ביליארד, מחשבים עם אינטרנט, וניתנים טיפולים עם מטפלים אישיים ומדריכים מדיסיפלינות שונות ובהתאם למוצאו הדתי והתרבותי של המטופל).
מחסור חריף בגישה וטיפול מספק במרפאות לבריאות הנפש: כיום הליכי הטיפול והליווי הטיפולי של מטופלים אינם עומדים בקנה אחד עם דרישות ההחלמה המינימליות. לדוגמא, מטופל שאושפז במחלקה פסיכיאטרית, לא יוכל להיפגש עם הפסיכיאטר המטפל בו במסגרת מרפאת בריאות הנפש, אלא חודש שלם לאחר השחרור. דבר זה אינו אבסורד מוחלט שכן מטופלים לאחר שחרור רגישים במיוחד וזקוקים למעקב צמוד וגישה למומחה המטפל בהם דרך קבע. יתרה מזו, עם הרפורמה בבריאות הנפש מטופל צריך הפניה מקופת חולים כדי להמשיך טיפול קבוע במרפאה, אך בקופת החולים לעיתים קרובות לא מודעים לכמות הפגישות הנדרשות לטיפול במקרים. כך ישתכן מצב שבו מטופל יקבל הפנייה רק לשש פגישות בשנה על מנת לטפל בבעיה הדורשת לעיתים רבות ליווי צמוד יומיומי. דבר זה מוביל במקרים רבים להתדרדרות מהירה לאחר השיחרור מאשפוז, ולקושי במעקב אחר תופעות לוואי, איזון המינון והתאמה אפקטבית של תרופות הניתנות למטופל. לעיתים במצב אקוטי למטופל נדרשת פגישה של פעם בשבוע או אפילו כל יום, וכן מטופלים רבים נזקקים למעקב אחר שינויים בתרופות וניסיון תרופות חדשות מצריכים ביקורים תדירים יותר (תופעות לוואי וחוסר אפקטיביות). הצורך בהפניה מיוחדת וסבך בירוקרטי בשביל לקבל טיפול, מערים קשיים מיותרים על המטופל שגם כך מתקשה להתמודד עם מטלות היומיום.
חוסר תיאום מספק בין הגורמים המטפלים מעלה סיכון לרשלנות רפואית וסיכון המטופלים: למרות שבמרפאות ציבוריות לאנשי המקצוע השונים יש גישה לסיכומים של חבריהם למקצוע, אין אכיפה או נהלים מסודרים המחייבים תיאום בין המטפלים השונים. לכן, במקרים רבים אנשי מקצוע אינם מעודכנים בהיסטוריה של המטופל. רשלנות זו עלולה לסכן את בריאות המטופלים (למשל בכך שהצוות הרפואי המטפל בהן אינו מודע לאלרגיות או תופעות לוואי חריפות). יתר על כן לסיכון בריאות המטופלים, חוסר התיאום בין הגורמים המטפלים גורם גם לביזבוז של זמן ומשאבים, שכן שוב ושוב מנסים תרופות והליכים שכבר נוסו בעבר. הדבר אינו משפיע רק על בריאות המטופל ועל הצער והסבל העובר עליו, אלא גם על זמן המטפלים והעוס״ים עצמם ועל זמן האישפוז. כך כמובן, נפגעת יעילותה הפיננסית והטיפולית של המערכת כולה.
פגיעה בכבוד האדם: במקרים רבים אנשים הסובלים מקשיים נפשיים ובני משפחיהם נתקלים בחוסר כבוד במפגש עם נותני השירותים המטפלים והם ומרגישים מושפלים על ידי האופן שבו הם מטופלים. לעיתים קרובות מדי, אין די זמן בידי אנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש כדי לטפל בבעיות קשות, או להתמודד עם מקרים הדורשים סבלנות. הלחץ המופעל עליהם מתבטא לעיתים קרובות בזילזול, אגרסיביות ואף התעלמות מצרכי המטופל שלפניהם. הכבוד העצמי של מטופל הינו ערך בפני עצמו, אך הינו גם חלק בלתי נפרד מתהליך הריפוי, לא בכדי הכריזו השנה (בתאריך העשירי לאוקטובר) על יום ״הכבוד העצמי בבריאות הנפש״ (Dignity in Mental Health).
בעיות תקציב בחלוקת תקציבי הבריאות ברמה הלאומיות משפיעות על שירותי הבריאות והחברה (סוציאלי) ברמה הלוקאלית (מקומית), מה שהופך טיפולים מתואמים בין גורמים קשים להשגה. לכן אנשים עם הפרעות פסיכיארטיות לעתים קרובות לא מקבלים טיפול מתואם שכזה (בין כל הגורמים: פסיכולוג, עו"ס, רופא, דיאטן) גם לא בין גורמים מקצועיים הקשורים למחלות אחרות שעלולות להימצא, וכתוצאה מכך למרבה הצער ישנה הזנחה של בריאותם בכלליות שבסופו של דבר משפיעה בכלליות על איכות ותוחלת חייהם של אותם מטופלים (ואפילו מקצרת את אריכות חייהם). נראה שקופות החולים לא ערוכות לטפל באופן זה.
לסיכום: לאור הנקודות הנ"ל ונקודות רבות נוספות כגון סיבסוד והקמת קבוצות תמיכה לאיבחונים השונים ולגילאים ומינים שונים וכן תוכניות הכשרה מתאימה והולמת עם הכבוד הראוי לכח העבודה בכדי להשתלב בחברה, כולי תקווה שחברי הכנסת הנכבדים ימצאו לנכון להביא נושאים אלו ורבים אחרים לדיון תקציבי מהותי ומפורט בוועדות מקצועיות ענייניות הנחוצות לאין שיעור, בנוסף לדיון הכללי בוועדת הכספים שלמרות חשיבותו הרבה, אינו מספק כלל לעניות דעתי.
בכבוד רב,
פבריס שומברג